מתן בסתר

מתן בסתר הוא צדקה שניתנת בלי שם. לא בלי כוונה ולא בלי מחשבה, אלא בלי שהמקבל יצטרך לדעת למי הוא חב תודה, ובלי שהנותן יצטרך לראות את המבוכה בפניו של מי שלקח. זו איננה טכניקה של העברת כסף. זו דרך להסתכל על האדם שמולך, כמי שזכאי לקבל עזרה בלי לשלם עליה בכבודו.

המונח מוכר לכל מי שגדל בבית יהודי, ובכל זאת כשמנסים להגדיר אותו מתגלה שיש בו כמה רבדים. יש נתינה שבה המקבל אינו יודע מי נתן לו. יש נתינה שבה הנותן אינו יודע למי נתן. ויש נתינה שבה שני הצדדים אינם יודעים זה על זה, והכסף עובר דרך אדם שלישי שעומד באמצע. המקורות מבחינים בין הדרכים האלה, והרמב"ם מסדר אותן בסולם שלם, כפי שיובא בהמשך. זו גם ההבחנה שפותחת את הערך בוויקיפדיה העברית.

מה שמשותף לכולן הוא הכיוון. צדקה בסתר מוציאה מן הנתינה את כל מה שאינו צדקה. את הכבוד שהנותן מקבל, את המבט של הסביבה, את תחושת החוב של המקבל. נשאר רק הדבר עצמו, צורך שנענה. מי שמחפש את מצוות מתן בסתר מחפש בעצם את הנתינה הנקייה הזאת, זו שאינה משאירה סימן על אף אחד.

וחשוב לומר גם מה נתינה בסתר איננה. היא איננה נתינה בלי מחשבה ובלי בירור. היא איננה ויתור על השאלה לאן הכסף הולך. והיא איננה מסתירה דבר מן הנותן עצמו, שיודע היטב מה נתן ולמה. הסתר נוגע ליחסים שבין האנשים, לא לאחריות.

הצורך בכסף אינו בושה. ובכל זאת, מי שנזקק לעזרה יודע שהקושי האמיתי מתחיל כשאחרים יודעים. את החוסר עצמו אפשר לשאת. מה שקשה לשאת הוא המבט, השאלה בתור במכולת, התחושה שמישהו מסתכל עליך אחרת מאז.

מר עוקבא והכבשן

הגמרא במסכת כתובות (סז, ב) מספרת על מר עוקבא, שהיה עני בשכונתו, ובכל יום היה משליך לו ארבעה זוזים בחור שבציר הדלת. יום אחד אמר העני לעצמו שילך לראות מי עושה לו את הטובה הזאת. באותו יום התעכב מר עוקבא בבית המדרש, ואשתו באה איתו. כשראו שהעני מטה את הדלת לפתוח, יצא העני אחריהם, והם ברחו מפניו ונכנסו לכבשן שהאש שבו כבר נגרפה.

הגמרא שואלת למה היה צריך את כל זה, ועונה במשפט שנעשה לכלל, "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". מר עוקבא העדיף להיכנס לכבשן ולא לגלות לעני מי עוזר לו. ברגע שהעני היה יודע, העזרה הייתה הופכת לחוב, והשכן היה הופך לאדם שהוא חב לו תודה בכל פעם שהוא פוגש אותו ברחוב.

רבי אבא והסודר

באותו מקום מובא גם רבי אבא, ש"הוה צייר זוזי בסודריה, ושדי ליה לאחוריה, וממצי נפשיה לבי עניי". הוא קשר מטבעות בסודר, הפשיל אותו לאחור, ועבר בין העניים כך שמי שהיה צריך יכול היה לקחת בלי שרבי אבא יראה מי לקח. הגמרא מוסיפה ש"מצלי עיניה מרמאי", כלומר שגם תוך כדי כך פקח עין מפני רמאים. הסתר לא בא אצלו על חשבון שיקול הדעת.

חסד שאינו מבייש

שני הסיפורים מלמדים דבר אחד על מתן צדקה בסתר. מי שנותן בסתר אינו חוסך מן המקבל רק את הבושה של הרגע. הוא חוסך ממנו את הזיכרון. בחור שסומן פעם אחת כמי שקיבל סיוע נושא את זה הרבה אחרי שהצורך נגמר. משפחה שכולם יודעים שעזרו לה, נשארת בעיני השכונה המשפחה שעזרו לה. חסד שאינו מבייש הוא חסד שאינו משאיר סימן כזה.

יש בזה גם צד של הנותן. נתינה בפרהסיה מזמינה תודה, הכרה, ולפעמים שלט. היא מערבבת בנתינה דברים שאינם הנתינה. בשולחן ערוך, יורה דעה סימן רמט סעיף יג, מביא הרמ"א את הדברים בלשון קצרה, "לא יתפאר האדם בצדקה שנותן". ובאותו מקום הוא מזכיר גם את המנהג לכתוב את שם המקדיש על חפץ שהקדיש, לזכרון. איך שני הדברים נפגשים במקרה מסוים, זו שאלה לרב.

משפחות רבות בוחרות בנתינה שקטה כזו גם לזכר יקיריהן, ומי שמחפש צדקה לעילוי נשמה ימצא שם את המקור למנהג ואת הדרך להקדיש.

המשנה במסכת שקלים (ה, ו), מתארת שתי לשכות שהיו במקדש. "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים, יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי".

יש כאן שני פרטים שקל לפספס. הראשון, הנותנים מתוארים כ"יראי חטא". לא עשירים ולא נדיבים, אלא אנשים שהנתינה בעיניהם היא עניין של יראה ולא של מעמד. השני, המקבלים מתוארים כ"עניים בני טובים". אנשים שגדלו בבית מכובד, שהעוני הגיע אליהם ולא נולדו לתוכו. בשבילם הבושה קשה במיוחד, ובשבילם נבנתה לשכה שאיש אינו רואה מי נכנס אליה.

"יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי" (משנה שקלים ה, ו)

הרמב"ם מביא את לשכת חשאים כדוגמה למעלה השנייה, ומיד אחריה מזכיר את הקופה של צדקה. זה אינו מקרה. כשאין עוד מקדש ואין לשכה, הקופה ממלאת את התפקיד. כסף נכנס מצד אחד, יוצא מצד אחר, ובאמצע עומד ממונה שהוא היחיד שרואה את שני הצדדים.

מכאן גם מגיע מה שהגמרא בבבא בתרא אמרה, "ליתיב לארנקי של צדקה". מי שרוצה לתת צדקה בסתר במובן השלם ביותר, נותן לקופה ולא לאדם. וזו גם הסיבה שהגמרא והרמב"ם מקפידים כל כך על הממונה. כל הסתר תלוי בכך שהאדם שבאמצע ראוי לאמון של שני הצדדים.

בבתי כנסת ובבתי מדרש רבים עדיין תלויה קופה בפתח. מי שעובר לידה ומכניס מטבע עושה, בלי לחשוב על זה, את מה שתיארה המשנה. אף אחד אינו יודע כמה הכניס, אף אחד אינו יודע למי יגיע, והכסף הולך למי שצריך.

רבים מגיעים לצדקה בסתר דרך מעשר כספים. מי שמפריש בכל חודש חלק מהכנסתו לצדקה, נתקל בשאלה לאן להעביר אותו, ולא פעם גם בשאלה איך לתת בלי שהדבר יהפוך לסיפור.

המעשר עצמו הוא הרגל של חשבון. כמה נכנס, כמה הופרש, כמה כבר ניתן. הנתינה בסתר היא הרגל של צניעות. השניים משלימים זה את זה. החשבון שומר שהנתינה תהיה קבועה ומדויקת, והסתר שומר שהיא תישאר נקייה.

יש גם יתרון מעשי לשילוב הזה. מי שמחליט מראש כמה להפריש ולאן, אינו צריך להחליט מחדש בכל פעם שמישהו פונה אליו. הנתינה הופכת לשגרה שקטה, ומי שמקבל אותה אינו צריך לדעת שמאחוריה עומד אדם מסוים שבחר בו.

מי שמכוון את המעשר שלו ללימוד תורה, ימצא את המקורות על זכות החזקת תורה ועל השותפות שבין הנותן ללומד.

הדפים כאן אינם קובעים כמה להפריש וממה. מחשבון מעשר כספים מציג את דרכי החישוב המקובלות ומיוחס למקורן, ואתם בוחרים את הדרך שנוהגים בה בבית. הוא רץ בדפדפן שלכם בלי שנתון אחד נשלח אלינו. בשאלה מעשית יש לפנות לרב.